<h1>בה"ג הלכ' עירובין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ומבוי דאמרינן דכי מערבין ביה שרי לטלטולי ביה, הני מילי היכא דלא מידלי טפי מעשרין גרמידי, אבל מידלי טפי מעשרין גרמידי צריך למעוטיה, דתנן מבוי שגבוה מעשרים אמה ימעט.
<h2>דף ו:</h2>
[פסק] ואסיר למשקל אבנים של בית הכסא מרשות הרבים בשבת, אבל בכרמלית שרי. והכין אמרו משום מר רב יהודה אלוף דמנהר פקוד דבצרה ביממא רשות הרבים ובליליא דאיכא חראסי ככרמלית דמיא.
<h2>דף יא:</h2>
ולא מיתכשר מבוי לטלטוליה ביה עד דעבדין ביה לחי או קורה אפומא דשבילא, דתנן הכשר מבוי, בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הילל אמרי או לחי או קורה, רבי אליעזר אומר לחיים. משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא או בלחי או בקורה, על מה נחלקו, על מארבע אמות ועד עשר אמות שבית שמאי אומרים לחי וקורה ובית הילל אומרים או לחי או קורה, אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו והלכה כבית הילל. [פסק] והיכא דאיכא קורה דשדיא עילוי מבואה הרי היא כחבל, ולחי פצימא.
וצריכה מתא למיעבד לה עירוב הדר הודראנה, בחבלים או בצורת הפתח. ומבוי דפתי פתחיה עשר אמות, סגי ליה בלחי או קורה, ואי פתי טפי מעשר אמות, בעי צורת הפתח או חבלים, ואי אית ביה פירטאתא בשורא דמתא, כל פירטאתא דבצירא מעשר אמות שריא בלא צורת הפתח ובלא חבלים, טפי מעשר אמות צריכה צורת פתח או חבלים. וצורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. קורה דשדיא עילוי מבוי הרי היא כחבל. לחיים היינו פצימא. ואי אית לה למתא שורא, אי נמי הורין לה נהרואתא, אי נמי יתבא על תילא דמידליא עשרה טפחים זה הוא ערובה ולא צריכה אלא ערובי חצירות.
<h2>דף טו.</h2>
רב הוה יתיב בההוא מבואה, הוה יתיב רב הונא קמיה, א"ל לשמעיה זיל אייתי כוזא דמיא, אדאתא נפל לחיא, אחוי ליה בידיה קום אדוכתך, א"ל רב הונא לא סבר לה מר נסמוך אדיקלא, אמר, דאמי האי מרבנן כמאן דלא גמירי אינשי שמעתא, מי סמכינן עליה מאיתמל, טעמא דלא סמכינן עליה מאיתמל הא סמכינן עליה מאיתמל הוי לחי, ואביי ורבא, ממאי דבסמכינן עליה הוא דפליגי דילמא בדלא סמכינן עליה פליגי, לא סלקא דעתך, דההוא ברקא דהוה בי בר חבו, והוה פליגי אביי ורבא עליה כולהי שניהו. והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם, ולמ"ד היינו לחי, וכן הלכה.
ולענין לחיא, בכל מילי עבדינן לחיא, דתנן בכל עושין לחיים, ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים, רבי מאיר אוסר, שהיה רבי מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר.
<h2>דף טו:</h2>
ומאן דאיתיה בשייארא, וקדים איהו יתיב וקאני שביתה בדוכתא, אף על גב דלא אתו גמלאי אלא בשבתא, שפיר דמי, והני מילי הוא דסגו שיעור אלפים אמה, אבל טפי אסיר. ומאן דאיתיה בדשתא בשבתא, ומשדר ליה לגוי לאתויי ליה מיא, אי איכא התם חד ארמא, אף על גב דאיתי מיא מחוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא, ואיכא תרתין שייראתא דישראל, מחלפי להדדי ושפיר דמי.
<h2>דף יז.</h2>
אמר רבה בעאי מיניה מרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה, ערב דרך הפתח ונסתם הפתח, דרך החלון ונסתם החלון, מהו, ואמר ליה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כל השבת כולה, וכן הלכה.
<h2>דף יז:</h2>
ובירא דקיימא לבר, עבדין לה מחיצה ומשקו, דתנן עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין. מאי דיומדין, דו עומדין. מותר להקריב פסין לבאר, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה, וכמה ראשה ורובה של פרה, שתי אמות, ועוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה. ומותר להרחיק כל שהוא, כמה דבעי מרחיק מבאר, ובלבד שירבה בפסין, רבי יהודה אומר אין מרחיק אלא בית סאתים, תרין גריוי, דהוו חמשה אלפי גרמידי בתברתא כחצר המשכן, דכיון דמהדר לה פסין שרי לטלטולי בגוה.
<h2>דף כב:</h2>
אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין, אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים דברי רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר, עושין להם חגורה גבוהה עשרה טפחים. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל (כ"ג.) הלכה כרבי יהודה בן בבא. ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד, וצריכא, דאי אשמעינן הלכה כרבי יהודה בן בבא הוה אמינא דרבים ואפילו מכונסין, ולאפוקי מדרבי עקיבא אתי, קמ"ל דלא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד, ואי אשמעינן באר מים חיים הוה אמינא לא שנא דרבים ולא שנא דיחיד, צריכה.
<h2>דף כג.</h2>
א"ר יהודה בן בבא הגינה והקרפיף שהן שבעים אמה ושריים על שבעים אמה ושריים ומוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה, (כ"ג:) היינו תנא קמא ואמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפיף, איכא ביניהו דבר מועט, דבית סאתים כמה הוי חמשה אלפי גרמידי, ושבעים על שבעים הוי ארבעת אלפי ותשע מאה ותשעין ותלתא גרמידי ותילתיה דגרמידא, והיינו דקא אמרינן, דבר מועט יש על שבעים אמה ושירים ולא נתנו בו חכמים שיעור, דבציר שבעים אמה ושירים שיתא גרמידי ותרי תלתי מבית סאתים. (כ"ב.) כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה, כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר, אפילו בית חמשת כורין ובית עשרת כורין, וכל דירה שתשמישה לאויר, כגון בורגנין שבשדות, בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור.
<h2>דף לה.</h2>
ואי אותביה לעירוביה לבר מתחומיה, כיון דמרחק עירוביה טפי מאלפים אמה, הוה ליה כמי (נ"ב:) שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס, ואין לו אלא ארבע אמות. והיכא דאותביה לעירוביה בתחומא ונתגלגל, אי מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. והוא דנתגלגל חוץ לארבע אמות, דתנן נתגלגל חוץ לארבע אמות מבעוד יום אינו עירוב, מחשיכה הרי זה עירוב, ואמר רבא לא שנו אלא נתגלגל חוץ לארבע אמות, אבל נתגלגל לתוך ארבע אמות הרי זה עירוב. הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות.
ומותר לילך בין מלפניו ובין מלאחריו ארבעת אלפים אמה והוא שעירובו קיים, והוא שהניחו במקום שיכול לאוכלו. ואם נפלה עליו מפלת או שאבד, מבעוד יום אין זה עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. וכן בעירובי תחומין וכן בעירובי חצירות, כיון שקדש עליהם היום אם אבדו, מותרין, דתנן נפל עליו גל או נשרף, תרומה ונטמאת, מבעוד יום, אינו עירוב, משחשיכה, הרי זה עירוב.
<h2>דף לו:</h2>
[פסק] ובשבתא (ברכות ו':) שרי למירהט לפירקא בתוך התחום, אבל חוץ לתחום, כגון דאיכא פרקא במתא אחריתי, אי נמי אבל וקא אזיל לנחומיה, או לדבר מצוה, או לקבולי אנפי רביה, וקיימא ההיא מתא חוץ לתחום, אסיר ליה למיזל בשבתא. היכי עביד, ליזיל ממעלי שבתא ולשקול בהדיה מזון שתי סעודות, וכמה הויאן שמונה עשרה גרוגרות בינוניות, ואפילו ערב ביין או בשכר או בחומץ עירובו עירוב, דתנן (עירובין כ"ו:) בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, והני מילי עירובי תחומין, אבל עירובי חצירות (שם פ"א.) אין מערבין אלא בפת ושלם, ושקיל ליה לההוא עירוב ומנח ליה בסוף אלפים אמה, ולימא הכי, זהו עירובי שאבוא למחר לכאן ואוכלנו. ודווקא דקני ליה שביתה, ודווקא היכא דאמר שביתתי למחר כאן. ולמחר מותר לילך עד מקום עירובו וחוצה לו אלפים, ואסור לילך בין מלפניו ובין מאחריו ואפילו אמה אחת, דאיתסר ליה למיזל להך גיסא דמתא, דכיון דאיתעקר ליה ביתיה מן מתא והוה ליה בתיה בדוכתא דאתנח ביה עירוביה, לא שרי ליה למיזל אלא הדר הודראניה דעירוביה אלפים אמה.
<h2>דף לח:</h2>
תנו רבנן עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שיני, נאכל עירובו ביום ראשון אינו יוצא עליו ביום שיני דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר זה חמר גמל, רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים עירב ברגליו ביום ראשון אין מערב ברגליו ביום שיני, נאכל עירובו ביום ראשון יוצא עליו ביום שיני. אמר רב הלכה כארבעה זקנים הללו, ואליבא דרבי אליעזר דאמר שתי קדושות הן, ואילו הן ארבעה זקנים רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר ברבי שמעון סתימתאה ורבי יוסי ברבי יהודה סתימתאה, ואיכא דאמרי חד מיניהו ר' אלעזר ומפיק רבי יוסי ברבי יהודה סתימתאה.
<h2>דף מא:</h2>
מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו, כאילו לא יצא, הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה, רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות, ומעשה שבאו מפרנדיסין והפליגה ספינתם בים, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה, ר' יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן. אמר רב (מ"ב:) הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה, ושמואל אמר הלכה כרבן גמליאל בספינה, אבל לא בדיר וסהר. (מ"ג.) אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה מכלל דפליגי, אין, והתניא חנניה אומר כל אותו היום ישבו ודנו בדבר הלכה אמש הכריע אחי אבא ביניהם, הלכה כרבן גמליאל בספינה והלכה כר' עקיבא בדיר וסהר.
ובתר דנפקין להך גיסא דמתא, שרי לטלטולי בהון במתא כולה, והני מילי דמיערבי בהדי מתא בין בריפתא ובין במחיצאתא. והיכא דשבת במעלי שבתא בדוכתא דאית ליה מחיצאתא, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וכן מאן דמשדר עירובא לדוכתא, שרי ליה לסגויי לקמיה אלפים אמה.
<h2>דף מד:</h2>
והיכא דאיתרמי דאתא גייסא למתא או דקא שטיף לה נהרא או דנפלה בה דליקה או דאית בה מפולת, אף ע"ג דמרחקא ההיא מתא טפי מאלפים אמה ולא אתנח עירובא ממעלי שבתא, שרי ליה למיזל ואצולי בשבתא, והוה ליה כבני ההיא מתא ויש לו אלפים אמה לכל רוח, דתנן (ר"ה כ"ג:) אשה חכמה הבאה לילד וכן הבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת, הרי הן כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח. [פסק] והיכא דאזל לאצולי בשבתא כל כי האי גוונא, ועד דמאטי התם איתרחיש ניסא, שוויה רבנן כי מאתיה ויש לו אלפים אמה לכל רוח, דתנן, מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה, יש לו אלפים אמה לכל רוח.
<h2>דף מה.</h2>
והיכא דנים באורחא וקדש עליה יומא קני ליה שביתא התם ושרי ליה לסגויי עד אלפים אמה, דתנן מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי, וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות, אמר ר' יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי (מ"ו.) הלכה כר' יוחנן בן נורי. ומאן דקאתי באורחא וקדש ליה יומא בתחומא דמתא, קני שביתא בגוה דמתא והוי כבני מתא, דתנן (מ"א:) פעם אחת לא נכנסו ללמין עד שחשיכה, אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, אמר להם מותר, שהרי הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד לא חשכה, ולמין פרותא דספינתא, ותנן (נ"ב:) מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס, הא בתוך התחום הוה ליה כבני מתא. והיכא דשבת באורחא ולא ידע דמקרבא מתא ודעתיה על היכא דשבת, ולמחר חזא דמקרבא מתא, שרי ליה למיעל והוי כבני מתא, דתנן מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר, הואיל ולא היתה כוונתו לכן לא יכנס דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר יכנס, וא"ר יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין, ותניא א"ר יהודה מעשה ברבי טרפון שבא בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר, לשחרית מצאוהו רועי בקר אמרו לו רבי הרי העיר לפניך הכנס, ונכנס וישב ודרש כל היום כולו. (פ"א:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו בעירובין ולא במחיצות.
<h2>דף מה:</h2>
היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא מתוך שלו לתוך של חבירו, ואם היו שלשה ואמצעי מובלע ביניהם הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה עם זה. אמר רבי שמעון למה הדבר דומה, לשלשה חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ערבו שתים החיצונות עם האמצעיות היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כר' שמעון.
<h2>דף מז:</h2>
הנהו דיכרי דאתו למברכתא, שרא להו רבא לבני מחוזא למיזבן מינייהו, א"ל רבינא לרבא מאי דעתיך דאמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי אין קונין שביתה, הא שמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר רב חייא בר אבין א"ר יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה, גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל, הדר אמר רבא ליזדבנו לבני מברכתא, דכולה מברכתא לדילהו כארבע אמות דמיא.
<h2>דף מח.</h2>
הני ארבע אמות מאי עבידתייהו, דאילו היכא דהוציאוהו גוים או רוח רעה חוץ לתחום השבת היכא דשבקוה נתנה לו התורה מקום לשבות, שנאמר (שמות ט"ז, כ"ט) שבו איש תחתיו כתחתיו, וכמה הוא תחתיו ארבע אמות, שלש אמות דידיה ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו.
הני ארבע אמות מאי עיבדתייהו, דתניא (שמות ט"ז, כ"ט) שבו איש תחתיו, כתחתיו, וכמה תחתיו ארבע אמות, גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר גופו שלש אמות ואמה כדי ליטול חפץ תחת מראשותיו ומניח תחת רגליו, ומתחת רגליו ומניח תחת מראשותיו, מאי ביניהו, איכא ביניהו אמה של קדש, רבי מאיר סבר אמה כדי פישוט ידיו ורגליו בדידיה, ורבי יהודה סבר באמה של קדש.
ואסיר לטלטולי מידי בשבתא ארבעה גרמידי ברשות הרבים, שנאמר (שמות ל"ו, ו') ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו', מעשות לא נאמר, אלא מהביא, מלמד שהיו מביאין דרך רשות הרבים. ולא מיבעיא רשות הרבים דאורח מלכא היא ואסיר לטלטולי בגוה ארבע אמות היכא דליכא עירוב, אלא אפילו בין ממבוי למבוי ובין מן מבוי לחצר ובין מן חצר לחצר ובין מן חצר לבית ובין מן בית לבית ובין מן בית לחצר אסיר לטלטולי, ואפילו מבוי גופו אסיר לטלטולי ביה בארבע אמות אלא אם כן ערבו, שנאמר (ירמיהו י"ז, כ"ב) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת.
<h2>דף מט.</h2>
והיכא דפלגיה לעירוביה ואחתיה בתרין מאני לא הוי עירוב, דאמר רב יהודה אמר שמואל החולק את עירובו ונתנו בשני כלים אינו עירוב, מאי טעמא, עירוב שמיה דמערב ולא דמפלג. ודוקא בתרין בתי, אבל תרין מאני בחד ביתא שפיר דמי.
אמר שמואל בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן בו את הפת.
<h2>דף מט:</h2>
וכמה הוא תחום שבת, אלפים אמה והיינו מיל, וריס אחד משבעה ומחצה במיל, דהוה ליה חמיסר ריסי תרין מילי. ומיל ריבעא דפרסא, ריס כמה הוי רס"ו אמות ושני שלישי אמה.
מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו, לא אמר כלום, שביתתי בעיקרו, מהלך ממקום רגליו ועד עקרו אלפים אמה, ומעקרו לביתו אלפים אמה, נמצא מהלך מחשיכה ארבעת אלפים אמה. אמר רבא (נ"א.) והוא דכי רהיט מאטי לעקרו. אין מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר תהא שביתתי במקומי, זכה לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות דברי רבי חנניה בן אנטיגנוס, וחכמים אומרים מרובעות כטבלה מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזוית, וזה הוא שאמרו עני מערב ברגליו, רבי מאיר אומר אין לנו אלא עני, רבי יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על עשיר שלא יצא ויערב ברגליו. אמר רב נחמן (נ"א:) מחלוקת במקומו, דרבי מאיר סבר עקר עירוב בפת עני אין עשיר לא, ורבי יהודה סבר עקר עירוב ברגל אחד עני ואחד עשיר, אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא. תניא כוותיה דרב נחמן אחד עני ואחד עשיר בפת, ולא יצא עשיר אלא לתחום ויאמר תהא שביתתי במקום פלוני, לפי שלא אמרו לערב ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה לו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, ויצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי, וזה הוא עקרו של עירוב. והתירו לו לבעל הבית לשלח ערובו ביד בנו ביד עבדו או ביד שלוחו בשביל להקל עליו.
<h2>דף נא.</h2>
(שמות ט"ז, כ"ט) ראו כי ה' נתן לכם את השבת (מכילתא בשלח) אמר להם משה לישראל הזהרו שהמקום נתן לכם את השבת לשמרה. (שמות ט"ז, כ"ט) על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים מלמד שבכל יום ויום היה המן יורד לישראל פרודות פרודות ובערב שבת היה יורד להם זוגות. תנו רבנן (מכילתא בשלח) (שמות ט"ז, כ"ט) שבו איש תחתיו אילו ארבע אמות, אל יצא איש ממקומו אילו אלפים אמה של תחום השבת (ע"כ ממכילתא). מנהני מילי, אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ. מקום ממקום מנלן, כתיב הכא אל יצא איש ממקומו וכתיב התם (שמות כ"א, י"ג) ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. מקום מניסה דידיה, וניסה מניסה דכתיב (במדבר ל"ה, כ"ו) ואם יצא יצא הרצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה. ניסה מגבול דידיה, וגבול מגבול דכתיב (שם כ"ז) ומצא אותו גאל הדם מחוץ לגבול. גבול מחוץ דידיה, וחוץ מחוץ דכתיב (שם ה') ומדתם מחוץ לעיר וגו'. ונילף (שם ד') מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מחוצה, מאי נפקא מינה והתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה וזו היא ביאה, הני מילי היכא דליכא דדמי ליה, אבל היכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן.
ומנלן דתחום השבת אלפים אמה, (סוטה כ"ז:) דכתיב (במדבר ל"ה, ד') ומגרשי הערים אשר וגו', ותניא רבי עקיבא אומר אי איפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר (שם ה') אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר (שם ד') אלף אמה, למה נאמר אלף ולמה נאמר אלפים, אלא אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום השבת. ועד שני אלפים אמה שרי לסגויי בשבתא אבראי, טפי מהכי לא. ומאן דמסגי טפי משני אלפים אמה בשבת מלקינן ליה, דתני רבי חייא (י"ז:) לוקין על עירובי תחומין דבר תורה.
<h2>דף נז.</h2>
והני אלפים אמה דקאמרינן לבר ממתא ועיבורה, ומאי ניהו עיבורה ביתא בתראה, וכמה הוא עיבורה דמתא שבעים אמה ושירים. ושירים תרי תילתי דגרמידא הוי דתנן שלשה כפרים המפולשין, אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש, עשה האמצעי את שלשתן להיות אחד, דהוה ליה לכל אחד ואחד שבעים אמה ושירים דילפינן מחצר המשכן. (נדרים נ"ו:) ומנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי ובהדי העיר מיחשב, דכתיב (יהושע ה', י"ג) ויהי בהיות יהושע ביריחו, מאי ביריחו, אי נימא ביריחו ממש, והכתיב (שם ו', א') ויריחו סוגרת ומסגרת, אלא מאי ביריחו בעיבורה דיריחו, וקא קרי ליה יריחו, ש"מ עיבורה של עיר כעיר דמי. ואי איכא עיירות טובא דמיבלען בהדדי בשבעים אמה ושירים, כולהו כחדא מתא דמיאן, ומהלך את כולן וחוצה להן אלפים אמה בלא עירוב, (עירובין כ"א.) דאמר ליה רב חסדא למארי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי אתיתון בשבתא לצלויי מביריש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי, אמאי סמכיתון אבורגנין האמר אבא דאבוה משמיה דרב אין בורגנין בבבל, נפק אחוי ליה הנך מתואתא דמיבלען בדיגלת בהדאדי בשבעים אמה ושירים.
<h2>דף נח.</h2>
ומדידת אלפים אמה דקאמרינן בקדידת הרים ובבליעת גיאיות וגדרות ורואין אותן כאילו הן מישור.
<h2>דף ס:</h2>
ואם יש בין שתי עיירות שלשת אלפים אמה, מניח עירובו בסוף שני אלפים דקנה ליה שביתה התם, ומותר לילך עד מקום עירובו וחוצה לו אלף אמה.
<h2>דף סא:</h2>
והיכא דשבת במתא אף על גב דנפישא מתא טובא הוה ליה כבני מתא, וכולה מאתא כארבע אמות דמיא, ואית ליה אלפים אמה לכל רוח לבר מן מתא, דתניא שבת בעיר גדולה ואפילו היא גדולה כאנטוכיה, ובמערה ואפילו כמערת צדקיהו, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. (ס"א.) היה בעיר גדולה ונתן עירובו בעיר קטנה, בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ר' עקיבא אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין, ולית דחש לה לדרבי עקיבא.
הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב, הרי זה אוסר עליו, רבי אליעזר בן יעקב אומר אינו אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה. אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, אמר לנו אבא מהרו והוציאו כלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם, רבי יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו עשו צרכיכם במבוי עד שלא יוציא ואוסר עליכם. אמר רב יהודה אמר שמואל (ס"ב:) הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
<h2>דף סב.</h2>
ואי מתיא דגוים היא, צריכין למיזבן רשותא מן גוים דאית ביה כי היכי דתקום מתא כולה ברשותא דישראל, והדר ערבי, דאמור רבנן אין עירוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועלת במקום גוי עד שישכור. ואי מקלע ישראל לפונדוק דגוי בערב שבת ולא זבן רשות מגוי, אף על גב דאמר לה גוי לישראל רשותי קנייה לך רשותי מבוטלת לך, לא קנה רשותו עד שישכור ממנו, כדתניא (ס"ט:) ישראל משומד המשמר שבתו בשוק, הרי הוא כישראל דמבטל רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק, הרי הוא כגוי דאינו מבטל רשותו לישראל עד שישכור ממנו. [פסק] ושכירות מן הגוי ואפילו בפחות משוה פרוטה, דשלח רבי יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן הגוי ואפילו בפחות משוה פרוטה, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא נתן להשבון. (ס"ט:) ישראל משומד המשמר שבתו בשוק מבטל רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק אין מבטל רשות, מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות ובגוי עד שישכור. כיצד אומר לו, רשותי קנוייה לך רשותי מבוטלת לך, קנה ואין צריך לזכות. [פסק] והיכא דלא מוגרי גוים רשותייהו ניזיל חד מבני מבוי ונשאל מן ההוא גוי דוכתא, ולתנח ביה מידי דהוה ליה באגיריה דגוי ובלקיטיה דניתו בני מבוי וניגרו מההוא ישראל ושפיר דמי, ואמר רב יהודה אמר שמואל (ס"ד.) ובגוי אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו.
ומאן דאיתיה בספינתא בשבתא, לא צריך למזבן רשותא מן מארה בספינתא, משום דאגירא להו.
<h2>דף סה:</h2>
רבי שמעון בן לקיש ותלמידיה דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדוק דלא הוה ביה שוכר והוה ביה משכיר, אמרו, מהו למיגר מיניה, כל היכא דלא מצי מסליק ליה משכיר לשוכר לא תיבעי לך, דהא לא אגרינן מיניה, דהא לא מסליק ליה, ועיקר שוכר הוא, כי תיבעי לך היכא דמצי מסליק ליה, מאי, מי אמרינן כיון דמצי מסליק ליה אגרינן מיניה, או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה, אמר להו רבי שמעון בן לקיש נשכור, וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם, אתו שיילוה לרבי אפס אמר להם יפה עשיתם ששכרתם.
רב חמא בר יוסף ורבי חייא בר אבא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדק, אתא גוי מאריה דפונדוק בשבתא, אמרי מהו למיגר מיניה בשבתא, מי אמרינן שוכר כמערב דמי, מה מערב, מבעוד יום הוי עירוב משחשיכה לא הוי עירוב, אף שוכר נמי לא שנא, או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי, מה מבטל רשות אפילו בשבת שפיר דמי, אף שוכר נמי אפילו בשבת שפיר דמי. אמר להו רב חמא בר יוסף נשכור, אמר להו רבי אסי לא נשכור, אמר להו רבי חייא בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכור, אתו שיילוה לרבי יוחנן אמר להו יפה עשיתם ששכרתם.
<h2>דף סז:</h2>
קרפיף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.
<h2>דף סט:</h2>
והיכא דאיכא ארבעי וחמש דראתא ולא עריבו בהדי הדדי, אסיר לטלטלי ואפילו מרשות הרבים לכרמלית דאיסורא דרבנן, דתנן אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם, נתנו לו רשותם, הוא מותר והן אסורין. היו שנים, אוסרין זה על זה, שאחד נוטל רשות ונותן רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות. ביתו הוא דאסור, חצירו אמאי שריא, ואי בטיל ביתו אמאי אסיר, לעולם דבטיל, וקא סברי רבנן המבטל רשות חצירו, רשות ביתו לא בטל. שלהם מותרין לו ולהם, מאי טעמא, דהוה ליה אורח לגביהו. נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, אמאי, אינהו נמי ליהוו אורחים לגביה, חד לגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוו אורחים. שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין, הכי קאמר, נתנו לו מעיקרא הוא מותר והן אסורין. היו שנים אוסרין זה על זה, פשיטא, לא צריכה דהדר חד מיניהו ומבטיל ליה לחבריה, מהו דתימא לשתרי, קמ"ל דכיון דבעידנא דבטיל ליה לההוא לא הוא ליה שריותא להא חצר.
מאימתי נותנין רשות, בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הילל אומרים משחשיכה, מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר.
<h2>דף עא.</h2>
בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו, לזה ביין ולזה ביין, אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב, רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. תניא (ע"א:) אלעזר בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב בפת, ואף על פי שנשתתפו ביין. אמר רב ברונא אמר רב הלכה כאלעזר בן תדאי.
<h2>דף עא:</h2>
מאי עירוב ומאי שיתוף, כדתניא מערבין בחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין. משתתפין במבואות ביין, ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. מערבין בחצירות ומשתתפין במבואות כדי שלא תשתכח תורת עירוב לתינוקות ויאמרו אבותינו לא ערבו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. אמר רב יהודה אמר רב (ע"ב.) הלכה כרבי מאיר, ורב הונא אמר מנהג כרבי מאיר, ורבי יוחנן אמר נהגו העם כר' מאיר.
ערובי חצירות היכי, הנך בתי דבעי לטלטוליה בהו מביתיה דמר לביתיה דמר, אי נמי מדרתא דמר לדרתא דמר, ואפילו דרתא דאית בה חמשה בתי לחמשה אינשי, או מאה בתי למאה אינשי, כולהון צריכין לערב בהדי הדדי, והדר משתרי להון לאיניש איניש לטלטולי ברשות דחבריה. והיכי עבידי, גבו מכל איניש ריפתא שלמתא, ומכנפין ומנחין ההוא ערובא בחד ביתא מן הנך דראתא דהויא ארבע אמות על ארבע אמות והדר משתרי להון לטלטוליה מן תרבצא דמר לתרבצא דמר ומן ביתיה דמר לביתיה דמר.
<h2>דף עב.</h2>
חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן, מודים בזמן שמקצתן שרוי בחדרים או בעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. אמר ר' יהודה הסבר (ע"ב:) לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב כל חבורה, על מה נחלקו, על מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שבית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל אומר עירוב אחד לכולן, אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה הסבר. תאנא במה דברים אמורים, בשעירוב בא אצלן, אבל אם היו מוליכין את עירובן למקום אחר, דברי הכל עירוב לכל חבורה. תנו רבנן מי שיש לו בית שער ואכסדרה ומרפסת בחצר חבירו, אינו אוסר עליו, בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו, רבי יהודה אומר אינו אוסר אלא בית דירה בלבד. אמר רבי יהודה מעשה בבן נפח שהיו לו חמש חצירות באושא ובא מעשה לפני חכמים ולא אסרו אלא בית דירה בלבד, בית דירה ס"ד, אלא אימר מקום בית דירה. ומאי מקום בית דירה, רב אמר מקום פתח, ושמואל אמר מקום לינה.
<h2>דף עב:</h2>
ואי חצר כולה דחד גברא היא ואית ליה בני אי נמי כמה אינשי דסמיכיה עליה, וכולהון אכלין לחמא מן חד ספטא ולא פליגי מהדדי, לא צריכן לעירובא, דתנן האחין שאוכלין על שולחן אביהן וישנין בבתיהן צריכין עירוב כל אחד ואחד, ואמרינן עלה, שמעת מינה ממתניתא מקום לינה גורם, ואמר רב יהודה אמר רב במקבלי פרס שאני, ומדקיימה רב למתניתין דקתני צריכין עירוב כל אחד ואחד במקבלי פרס, שמעינן מינה היכא דלא מקבלי פרס וכולהון מחד ספטא אכלין, לא צריכין עירובא.
<h2>דף עג.</h2>
[פסק] והיכא דאיכא תרין בתים ופתיחא בחד מיניהו כותא או בבא לחבריה, אי מידליא ההוא כותא מארעא או ההוא בבא טפי מעשרה טפחים, שרי לטלטוליה מן האי ביתא להאי ביתא ולא צריך עירוב, ואי מיתתיא ההוא כותא או ההיא בבא, מתנח בהון עירובא ושפיר דמי.
בעא מיניה ראמי בר חמא מרב חסדא, האב ובנו, הרב ותלמידו, כרבים דמו או כיחידים דמו, צריכין לערב או אין צריכין לערב, מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או אינו ניתר בלחי וקורה, א"ל תניתוה האב ובנו הרב ותלמידו, בזמן שאין עמהם דיורין הרי הן כיחידים ואינן צריכין לערב ומבוי שלהם ניתר בלחי וקורה, וכן הלכה.
ואי פתיח ביתא דההיא דרתא לשבילא ואיכא בתי אחריני דפתיחן לההוא שבילא, צריכין למעבד שיתוף בהדי הדדי והדר משתרי להון לטלטולי מן בתים למבואות ומן מבואות לבתים, דתנן חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ערבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי, מותרין בחצירות ואסורין במבוי, ואם נשתתפו במבוי, מותרין כאן וכאן. ערבו בחצירות ונשתתפו במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן, שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי, שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.
ומתא ומבוי דלית בהו גוים כלל מערבין בחצירות. ואילו היכא דאיכא מתא דלא מיערבא, אסיר לטלטולי בהנך שבילי דמתא, ומן שבילי לדראתא, ומן דראתא לדראתא, ומן תרבאצי לתרבאצי, ומן תרבצי לשבילי, ומן שבילי לתרבאצי, עד דתאלו עירובי על פומא דשבילי, ועבדי עירובי חצירות בפת, ושיתופי מבואות בכל דבר ואפילו ביין בשכר ובחומץ.
<h2>דף עט:</h2>
והיכא דמערב חד גברא לכל בני מבוי או לכל בני חצר, אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב לכולהו צריך לזכויי להו על ידי אחר דפליג מיניה, וא"ל הכי, זכי בהאי עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר, דתנן כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להון על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי אשתו ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, אבל אינו מזכה להן לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידם כידו. ואי אית להו אוכלא גביה וקא בעי ערובי עליהו ומשקל מיניה צריך לאודעינהו.
אמר רב יהודה חבית של שיתופי מבוי צריכה שתהא גבוהה מן הקרקע טפח.
<h2>דף פ.</h2>
והיכא דמערב חד גברא לכל בני מבוי או לכל בני חצר, אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב להו, צריך לזכויי להו על ידי אחר דפליג מיניה, ואמר ליה הכי, זכי ביה בהאי עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר. ואי אית להו אוכלא גביה וקא בעי ערובי עליהו ומשקל מדידיה, צריך לאודעינהו, דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של רבי אושעיא שהלכה לבית המרחץ וערבה לה חמותה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, אם משלו צריך לזכותו, אם משל אחרים צריך להודיע.
<h2>דף פב.</h2>
כיצד משתתפין בתחומין, מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, וכל שקבל עליו מבעוד יום מותר, משחשיכה אסור, שאין מערבין משתחשך. איתמר (פ'.) עירובי תחומין, רב אמר צריך לזכות, ושמואל אמר אין צריך לזכות, שתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות, אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה צריך לזכות, והלכתא צריך לזכות כרב נחמן.
[פסק] ובשבתא (ברכות ו':) שרי למירהט לפירקא בתוך התחום, אבל חוץ לתחום, כגון דאיכא פרקא במתא אחריתי, אי נמי אבל וקא אזיל לנחומיה, או לדבר מצוה, או לקבולי אנפי רביה, וקיימא ההיא מתא חוץ לתחום, אסיר ליה למיזל בשבתא. היכי עביד, ליזיל ממעלי שבתא ולשקול בהדיה מזון שתי סעודות, וכמה הויאן שמונה עשרה גרוגרות בינוניות, ואפילו ערב ביין או בשכר או בחומץ עירובו עירוב, דתנן (עירובין כ"ו:) בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, והני מילי עירובי תחומין, אבל עירובי חצירות (שם פ"א.) אין מערבין אלא בפת ושלם, ושקיל ליה לההוא עירוב ומנח ליה בסוף אלפים אמה, ולימא הכי, זהו עירובי שאבוא למחר לכאן ואוכלנו. ודווקא דקני ליה שביתה, ודווקא היכא דאמר שביתתי למחר כאן. ולמחר מותר לילך עד מקום עירובו וחוצה לו אלפים, ואסור לילך בין מלפניו ובין מאחריו ואפילו אמה אחת, דאיתסר ליה למיזל להך גיסא דמתא, דכיון דאיתעקר ליה ביתיה מן מתא והוה ליה בתיה בדוכתא דאתנח ביה עירוביה, לא שרי ליה למיזל אלא הדר הודראניה דעירוביה אלפים אמה.
[פסק] ולא מערבינן לתחומין אלא לדבר מצוה, ומשום מילתא דמצוה עבדו רבנן תקנתא דמנח עירובא ממעלי שבת סוף אלפים אמה מן מתא דיתיב בגוה ומשתרי ליה לסגויי מן היכא דיתיב ערוביה ולקמיה אלפים אמה, טפי לא משתרי ליה. ואי מנח עירוב למיזל לדבר הרשות או דקא מזמני ליה לסעודת הרשות או לכל דדאמי ליה, לא משתרי ליה למיזל, דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, מאי טעמא, משרא שביתא דשבת לדבר הרשות לא שרינן.
<h2>דף פה:</h2>
ואף על גב דתלו לה ערובה למתא כולה, צריכין אינשי דמתא לערב בפת, והיכי עבדי, גבו מכל ביתא דאית בה בההיא מתא חדא חדא ריפתא, ומחתין ליה לההוא ערובא בבית שיש בו ארבע אמות, אבל לית ביה ארבע אמות על ארבע אמות לא, כדתניא (סוכה ג'.) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין מטמא בנגעים ואינו נחלט כבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו מערכי המלחמה ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב דלא חזי לדירה, וכיון דלא חזי לדירה לא מחתינן ביה ערוב אבל שיתוף מנחינן ביה.
<h2>דף פו.</h2>
המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אינו אוסר, רבי יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אין אוסר, לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת. רבי שמעון אומר המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו, אמר רב הלכה כרבי שמעון, ודוקא בתו אבל בנו לא, כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, נבחא בך גוריתא פוק.
<h2>דף פז.</h2>
[פסק] והיכא דאיכא תרין בתי דסמיכין להדדי וליכא ביניהו עירובא, ולא פתיחין להדדי, ובחד מינהון בירא דמיא, וצריכין הנך בני ביתא למיא, עבדין מידי דשפכין מיא מן ביתיה דמר לביתיה דמר, ושפיר דמי.
<h2>דף פט.</h2>
כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשות לעצמו, ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. אמר רב (צ"א.) הלכה כרבי שמעון, והוא שלא עירבו, אבל עירבו, גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני בתים לגג דרך חצרו, ושמואל אמר בין עירבו ובין לא עירבו, וכן א"ר יוחנן מי לחשך הלכה כר' שמעון בין עירבו ובין לא עירבו ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי ממאני דבתים לגג דרך חצר. והילכתא גגות חצירות וקרפיפות כולן רשות אחת הן, ואפילו אכסדרא ומרפסת נמי בהדיהו, דתניא (צ"א:) גג וחצר אכסדרא ומרפסת וקרפיף ומבוי כולן רשות אחד לכלים ששבתו בתוכן, וכן הלכה.
<h2>דף צ.</h2>
ספינה, רב אמר מותר לטלטל בכולה, ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, מחיצות להבריח מים עשויות. א"ל רב חייא בר יוסף לשמואל הלכתא כוותך או כרב, א"ל הלכתא כרב, רב אשי מתני לה אספינה רב אחא בריה דרבא מתני לה אאכסדרא, דאיתמר, אכסדרה בבקעה, רב אמר מותר לטלטל בכולה דהא איכא מחיצות, ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.
